בפרשת השבוע התורה ממשיכה את עניני המשכן כשחלק מרכזי בפרשה עוסק בבגדי הכהונה.

כשהתורה מתארת את המעיל של הכהן הגדול
נאמר :
"ועשית על שוליו רמני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב ופעמני זהב בתוכם סביב,פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב".

רש"י במקום מבאר 'בתוכם סביב – בין שני רימונים פעמון אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל'.

רש"י מדגיש שבין כל שני רימונים היה פעמון אחד.

אינני מבין,
הרי כל מי שהסתכל על המעיל היה רואה שבשוליו מסודרים רימונים ופעמונים אחד אחרי השני.
רימון ופעמון,רימון ופעמון וכן הלאה.
א"כ מי שהיה מביט במעיל יכול היה לומר שבין כל שני פעמונים יש רימון אחד ובאותה מידה היה ניתן לומר שבין כל שני רימונים יש פעמון אחד.
בצורת הנחתם של הרימונים והפעמונים שמוסדרים האחד אחרי השני,שני ההגדרות נכונות.

אם כך מדוע רש"י מדגיש שבין כל שני רימונים היה פעמון,הרי באותה מידה ניתן לומר שבין כל שני פעמונים היה רימון אחד ???

כשיעקב הגיע אלי הוא טען שכבר תקופה ארוכה הוא מתנהל ללא חיות.
אני לומד,מתפלל ומקפיד מאוד על המצוות ,כך הוא טען,אבל אבדתי את החיות,הכל יבש.
אני מבין שאני חייב להמשיך כי אני חייב,אבל כך..כבוי,אני מרגיש שנגמר לי הכח,הכל נראה לי חסר משמעות וחשיבות.
אתה יכול לעזור לי ??

האמת..,עניתי לו,אני חושב שכן ,כי הבעיה שאתה מתאר כבר מתוארת ומוכרת בתורת הנפש.

אם נבקש מאדם במצב רוח מדוכדך לרשום את הפעילויות שהוא עושה במהלך היום…אנו נשים לב
שרובן ככולם מבוססות על 'צורך' ולא על 'רצון'.
הוא צריך לקום בבוקר,הוא צריך לעבוד,הוא צריך לטפל בילדים וכן הלאה

אדם שמתנהל בעולם רק מתוך 'צורך',מאבד את 'ההרגשים' שלו,ומאמץ תפיסה על פיה חייו שלו הינם חסרי משמעות וחשיבות.

הפתרון שנציע לאחד כזה הוא להתחיל לשלב את ה'רוצה' בחיים שלו.
לערוך לעצמו רשימה של פעילויות שביכולתן לגרום לו לתחושה חיובית, ולשלב אותם במהלך סדר היום שלו.
לדוגמה שמיעת מוזיקה ,קריאת ספר.

ככל ויתחיל לשלב בחייו גם את 'הרוצה', הוא ימצא מחדש את ה'הרגשים' שלו .

אותו הדבר בדיוק,אמרתי ליעקב,מרחש איתך בעולמך הרוחני.
התנהלת רק מתוך 'צורך' ואיבדת את ה'הרגשים' שלך.
כעת אתה חייב לשלב במהלך סדר היום שלך גם את 'הרוצה', ולאט לאט ה'הרגשים' ישובו לפעול.
אם אתה אוהב לטייל,סע ליום תפילות בקברות צדיקים.
תלמד משהו שאתה אוהב.
תתחיל להיות גם 'רוצה'.

מסופר על יהודי שנכנס לבית מדרש של חסידות קרלין באמצע התפילה.
הוא לא הכיר את הנוהג בקרלין להתפלל בקול רם ,בצעקות של ממש.
כשהוא ראה את היהודי שלצידו צועק בתפילה.
הוא חיכה שיסיים את תפילתו ואז פנה אליו בצעקה 'בוקר טוב,מה שלומך',
ההוא שממש נבהל פנה אליו ואמר
' מדוע אתה צועק ? אני כאן ממש לידך,אתה יכו לדבר בצורה רגועה ושלוה'
נו… הוא החזיר לו ' אם כך מדוע אתה צעקת בתפילה,וכי אלוקים לא שומע ? '
הסתכל עליו אותו קרלינר ואמר
' אני לא צועק כדי שאלוקים ישמע,אני צועק כדי שאני אשמע'.
צריך להפעיל את ה'הרגשים'.

חז"ל במסכת 'ברכות' אומרים:
"אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון"
שואל בעל "פרי הארץ" ,אם הם מלאים מצוות, אז למה אתה קורא להם "ריקנין" ?
ועונה על כך:
"הם ריקנין בגלל שהם מקיימים את המצוות בלי שמחה".

כשעובדים בלי 'הרגשים' זו ריקנות.

עכשיו נוכל לבאר את שהקשנו בתחילה.
הרימונים מסמלים את אותם הריקנין.
הם נמצאים בשולי המעיל וגם אותם נושא איתו הכהן הגדול בעבודתו.
העצה שלהם הוא הפעמון.
אותו צליל של חיות.
"ונשמע קולו בבואו אל הקודש". – ה'הרגש' בעבודת ה'.
לכן מדגיש רש"י שהפעמון נמצא בין הרימונים ולא להפך.
כי הרימונים הם המעשים בלי ה'הרגשים' שבתוכם יש להניח את הרימון – את הצליל של החיות.

שבת שלום.
אפרים אפשטיין.

להערות והארות אפשר במייל
a0527632660 @gmail.com